כשהוא מציע נישואים ואת אומרת כן, את לא זוכרת שיש לו משפחה וברגע של שבירת הכוס, את מתחתנת גם איתם.
כשרק מתחילים לגור ביחד,אמא שלו כל כך דואגת שילד שלה יהיה רעב וירזה, שהיא מתמידה להביא אוכל בקופסאות (כמובן עם הזהרות שקופסאות ריקות צריכות לחזור). כעבור כמה חודשים ועם עלייה במשקל של בנה, היא מפסיקה לפוצץ את המקרר שלכם ומסתפקת וקנית ספרי בישול בתור מתנה (בישול לחובבנים ודברים דומים). אחר כך, אתם מקבלים הזמנות לארוחה פעם בשבוע. בזמן הסעודה, אמא שלו מרוצה מאוד לראות איך בן שלה "מזנק" לתוך סיר מלא בפילפלים ממולאים. היא יושבת עם חיוך רחב וחוזרת על המשפט: "תוכל, תוכל, יש הרבה. אני יודעת שזה מה שאתה אוהב" (ברור, בבית מקרר ריק, אני ממש מרעיבה אותו. הוא עלה 5-15 קילו מאז החתונה רק בגלל הדאגות ורעב).
מה, גם אני אהיה אמא כזאת? לא, אני לא!
אני לא אשחרר את בן שלי בכלל מהבית, שימשיך לגור איתי! פלאים, כמה דברים נראים אחרת, כשיש תינוק. עכשיו אני לא כועסת, עכשיו אני מבינה.
0 comments:
Post a Comment